בג"ץ אמר את דברו בדיון נוסף שהתקיים ביוני האחרון, ביחס לפרשת "הבוגדת" וקבע חד משמעית כי הנאמנות המינית של בני הזוג אינו שיקול בעת חלוקת הרכוש !
בפרשת ה"בוגדת", קבע ביה"ד הרבני האזורי כי האישה זכתה למחצית מדירת מגורים בה גרו הצדדים במשך כ 30 שנה, שהינה דירת ירושה שהביא הבעל מלפני הנישואין. ברקע, טענת הבעל כי אשתו בוגדת בו מזה מספר חודשים.
ע"פ חוק יחסי ממון, נכסים שנתקבלו בירושה אינם נחשבים "נכסים משותפים", אלא אם בן הזוג משתף באופן אקטיבי את בן זוגו ברכוש אותו ירש. דירת מגורים נחשבת "גולת הכותרת" של התא המשפחתי ומשכך מגורים משותפים וגידול הילדים בדירה זו מתפרשים כאקט של שיתוף בת הזוג בדירת מגורים שנבנתה על מגרש שקיבל הבעל בירושה.
הבעל התקשה להשלים עם פסק הדין, ערער לביה"ד הרבני הגדול אשר הפך את החלטת ביה"ד האזורי על פיה וקבע כי לאור בגידת האישה, הרי שהשיתופיות בין הצדדים היא "מוחלשת" ולכן הדבר פגע בכוונת השיתוף של הבעל אשר הושתתה על "טעות" שכן לו היה יודע שהאישה תבגוד בו ותגרום ל"הרס המשפחה", לא היה בוחר לשתף אותה בירושתו, והתוצאה הייתה שלאישה אין חלק במגרש כלל וכן ביחס לבית הבנוי.
האישה לא השלימה עם פסיקת ביה"ד הרבני הגדול ופנתה לבג"ץ. היתכן שביה"ד הרבני הגדול ובג"ץ יכרסמו בהלכות מימים ימימה לפיהן חלוקת הרכוש תתבצע אך ורק ע"פ שיקולים אזרחיים, אשר "בגידה" וחדר המיטות בין בני הזוג אינם חלק מהן? היתכן שאחרי 30 שנות נישואין וגידול ילדים משותפים האישה אינה בעלת מחצית הזכויות בדירת המגורים?! הרי מדובר ב"גולת הכותרת" של התא המשפחתי, לב ליבו של התא המשפחתי.
בג"ץ דחה ברוב קולות את עתירתה בטענה שאין עילה להתערב בפסיקת ביה"ד הרבני הגדול, הואיל וע"פ פרשנותו את פסה"ד של ביה"ד הגדול, לא עצם הבגידה היא זו אשר הכריעה את הכף, אלא העדר כוונת השיתוף של הבעל.
עולם המשפט געש ורעש לנוכח הכרעת ביהמ"ש העליון, והמתינו בכיליון עיניים לדיון הנוסף בבג"ץ.
ואכן בחודש יוני האחרון ניתן פסה"ד לאחר קיומו של הדיון הנוסף בהרכב מורחב של 9 שופטים, ונקבע פה אחד שפסיקת ביה"ד הגדול אינה משקפת את הדין האזרחי ועולה ממנה טעות בולטת לפיה אי נאמנות מינית עשויה להוות בסיס לשלילת כוונת שיתוף ברכוש משותף אשר התגבשה לאורך הנישואין והיא מאפשרת לבן הזוג לחזור בו מכוונת השיתוף.
עוד נקבע כי בית מגורים, ובפרט כזה שנפרש על פני מספר עשורים, הוא לא רק רכוש וההגנה עליו משמעותית והתוצאה של שלילת זכויות בבית מגורים היא קשה במיוחד ולכן הנכונות להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים היא דולה יותר בהשוואה לנכסים אחרים.
בפסק הדין ישנה ביקורת על מודל חדש של שיתוף בנכסים הנקרא "שיתופיות מוחלשת" שנוצר בפסיקה, אשר יוצר למעשה משטר יחסי ממון חדש, כאשר המקום ליצירת מודל שכזה אם בכלל, הינו באמצעות חקיקה.
סוף דבר נקבע : "חוסר נאמנות בחיי הנישואין הוא מכאיב. כך גם ניכור, התאכזרות או שחיקה בחיים הזוגיים. מכלול זה של רגשות ומעשים עלול לאפיין מערכת יחסים בין בני זוג או להישאר מחוץ לה. המורכבות הגלומה בכך היא חלק מן החיים האנושיים. אולם, עליה להישאר מחוץ להסדרים הרכושיים שנדונים בבתי המשפט. בכל מקרה, אין מדובר בעילה לשלילת שותפות ברכוש שנקנתה לאורך שנים של מערכת יחסים זוגית".
